מאחורי המאפה | שמע קולנו

מאחורי המאפה

נכתב בתאריך: 08/11/14 שייך לקטגוריה: בלוג

עד גיל שלוש לא ידעו הורי שיש לי בעיית שמיעה.  מה שהחשיד את הורי היה שלא אמרתי מילים בשלמותן, תמיד החלפתי אותיות ואמרתי את מה ששמעתי קצת אחרת. לאמי זה היה נראה קצת מוזר והיא החליטה שכדי להיות רגועה כדאי לעשות לי בדיקת שמיעה.

אני זוכרת את הבדיקה הגורלית הזו: הגעתי ל"הדסה" בלווית שני הורי, ושם, בחדר אטום לרעשים, הושיבו אותי והשמיעו לי קולות שונים.  תוצאות הבדיקות היכו את הורי בהלם: חלק מהקולות לא שמעתי כלל.  הלם זו מילה קלה יחסית לתאר מה שמרגיש זוג הורים שנודע להם לראשונה שביתם לקוית שמיעה.  זו היתה מכה קשה, ובנוסף, בתקופה ההיא, עשרים וארבע שנים אחורה, לא היתה כתובת לפנות אליה.  הורי פשוט לא ידעו מה לעשות עם התגלית הכואבת. אך אם נזכור שמדובר בהורי- שני אנשים נחושים ומדהימים- שום דבר לא יכול היה לעמוד בפני ההחלטה שלהם לאסוף כוחות ולעשות הכל כדי שאוכל לשמוע בצורה מקסימלית ולתפקד כילדה רגילה.  התחלתי להרכיב מכשירי שמיעה, ואמי היתה יושבת איתי שעות ומתרגלת מילים ומשפטים ודיבור נכון.  "שמע קולנו", הבית של הילדים לקויי השמיעה, עדיין לא נולד.

כשהייתי בכיתה ה' כבר היתה לי כתובת: "שמע קולנו" נפתח, כאילו במיוחד בשבילי. אני זוכרת את הבנין יותר נכון את הדירה הראשונה של "שמע קולנו" זה היה ברחוב דוד בשכונת הבוכרים, דירה בת שלשה חדרים, ובכל חדר יושב איש צוות לטיפול וללימוד.

זה נראה כל כך פשוט וקל לילד רגיל ששומע הכל בכיתה, אפילו כשהמורה מסתובבת אל הלוח.  אבל לי זאת היתה מצוקה אמיתית.  ילדה חכמה, שלא קולטת, ולא מבינה ולא מספיק בעניינים.  כל כך כיף היה לדעת שיש מקום שמכיר בקשיים שלך ועוזר לך, ויש עוד ילדות כמוך ואת לא חריגה.  ב"שמע קולנו" היו עוזרים לי בשאר התחומים הקשים, כמו למשל בהגיה נכונה.  נהגתי להחליף בין האותיות ס' וצ'.  הילדות בבית הספר הרבו לצחוק עלי: מיכל, תגידי צבעים.  תגידי צעצועים… ואני בניסיון להוכיח את עצמי, הייתי אומרת "סבעים" ונעלבת כשכולן פרצו בצחוק.  המסירות והאכפתיות של הצוות עזרו לי לדלג גם על המשוכה הזו.  למדתי להגות נכון, זה לא היה קל, בעזרתם, בעידודם ובעבודתם הדיבור שלי היום תקין לחלוטין.

מאוחר יותר עבר "שמע קולנו" לדירה גדולה יותר, ונוספו טיפולים ושיעורים חווייתיים כמו מלאכה, אפיה ואומנות.  בהדרגה עברנו לבנין גדול ומרווח.  וכך כל השנים הייתי מגיעה אחה"צ לעזרה בשיעורי בית, קידום וחוגי העשרה.  דברים שרק ב"שמע קולנו" יכולתי לקבל, מותאמים לצרכים שלי, לקצב שלי ולאופי שלי.  "שמע קולנו" היה המקום היחיד שהרגשתי בו טוב.  כאן- הייתי כמו כולן.  לא חריגה ולא קשת קליטה.  כאן לא הייתי צריכה להשקיע כוחות נפש בהסתרת הבעיה שלי.  כך עברו עלי שנות הילדות. התחתנתי בגיל מוקדם יחסית.  בעלי אדם נפלא, שלא ראה מה הבעיה בבחורה ששומעת בעזרת מכשירי שמיעה.  הוא גם לא הבין מדוע אני מתביישת בליקוי השמיעה ושומרת על הבעיה בסוד.  הוא תמיד שואל אותי בפליאה: "לי יש משקפיים, ולך יש מכשירים. אז מה?  מה ההבדל?!"

לחתונה קיבלתי מספר ספרי בישול ואפיה, שמאוד משכו אותי לנסות את יכולותי במטבח.  התוצאות היו נהדרות, וקיבלתי מחמאות מכל המשפחה, במיוחד מחמותי המקסימה, והיא עודדה אותי להשקיע בתחום.  ההצלחות הביאו לקוחות, החלטתי להתמקצע בתחום.  הוצאתי תעודת קונדיטורית במכללה בהרצליה, ואז הגיע הרגע שרציתי לפתוח סדנאות. זו היתה מחשבה מפחידה, אבל מאתגרת מאוד.  אהבתי את התחום, הייתי מקצועית והיה לי שם של מומחית.  נשים פנו אלי כדי לקבל מתכונים והדרכה.  אז למה לא לעשות זאת באופן רשמי?  ידעתי שאני מסוגלת, אך חששתי.  איך אני, אשה עם ירידה בשמיעה, אנחה סדנאות ואתמודד עם שאלות ותשובות, הערות ביניים ורעש של קבוצה גדולה?  לא רציתי לבקש מן המשתתפות לדב אלי פנים מול פנים, כפי שלימדתי את ילדי לישות, לא רציתי לחשוף את סודי.  התחלתי לעקוב אחר מהלך הסדנאות שאני השתתפתי בהן, כתלמידה.  שמתי לב שמורים מנהלים את הסדנא בביטחון ובשיטתיות, נותנים הוראות ולא מאפשרים הערות ביניים.  בתוך ההדרכה הם מקציבים זמן לשאלות והבהרות.  זה מה שגם אני אוכל לעשות.  הסדנאות יצאו לדרך וההצלחה הפתיעה אותי.  כל שבוע מחדש הייתי אחוזת פחד- מה יהיה ואיך, ובסוף כל שעור מחדש חוויתי התרגשות ואי אמון- הנשים היו ניגשות אלי בחיוך קורן, מודות לי ומספרות איך נהנו, ואיך הצליח להן מה שניסו בבית.  זו הייתה חוויה מעצימה בשבילי, משבוע לשבוע, מסדנא לסדנא התפתחתי, לא רק מקצועית אלא גם אישית.  הביטחון שהיה כל כך חסר לי בשנות הילדות וההתבגרות פתאום התגבש והתייצב, כבר לא הרגשתי בן אדם סוג ב', הנה אני אישה כמו כולם, הקמתי בית נפלא ויש לי ילדים מתוקים, ואני מצליחה ותורמת לעולם, עוסקת בתחום שאני אוהבת, ומקבלת מחמאות ומשובים בלי גבול.  עדיין קשה לי בתחומים מסוימים.   אני עדיין מרגישה מחוץ לעניינים כשבמפגשים משפחתיים/ חברתיים פתאום כולם צוחקים ורק אני לא יודעת מה היתה הבדיחה. אני מצטרפת לצחוק, שלא ירגישו במבוכה שלי, ושוב מרגישה חריגה ושונה.  אולם כבר מסוגלת לקבל את עצמי עם הקושי שלי, ופחות להתבייש.  כיום אני אפילו שוקלת לספר על כך למשתתפות הסדנאות, אני כבר מרגישה בטוחה בעצמי ולא רואה טעם להסתיר. אנו מצליחות ליצור תקשורת טובה, הלקות שלי לא משפיעה על איכות התכנים, ואני מרגישה נוח עם עצמי כפי שאני.  אני משוכנעת שגם הן תקבלנה את הדברים באותו אופן.

באחת הקייטנות לאמהות של "שמע קולנו" הוזמנתי לסדנא פעילה של פטיפורים.  התחלתי את הסדנא, היתה השתתפות ערנית, הדגמתי והסברתי, ואז, באחד מרגעי השיא, אמרתי למשתתפות שאני רוצה לחלוק איתן ספור אישי.  סיפרתי שגם אני בוגרת "שמע קולנו", ושמה שאני היום הוא תוצאה של העזרה והגיבוי שקיבלתי מהמקום הזה לאורך כל השנים.  היתה התרגשות בקהל.  משתתפות הסדנא שהן אמהות לילדים לקויי שמיעה, שמתמודדות עם קשיים שונים בשלבים שונים ועם האתגרים שהלקות מזמנת, פתאום ראו אותי – אשה צעירה, רהוטה, חייכנית וזורמת, מקצועית בתחום ומצליחה בו, ומעבירה כזו סדנא בביטחון ואפילו מדריכה אחרים… פתאום הן ראו את הילד שלהן בי, ובזו אחר זו ניגשו אלי בתום הסדנא לספר לי כמה כוח העובדה הזו העניקה להן. תמיד שמורה לי פינה חמה בלב ל"שמע קולנו", המקום שהיה לי בית שני וקיבל אותנו כמות שאנחנו (אני הגדולה במשפחה ברוכה שבה ארבעה אחים לקויי שמיעה ברמות שונות) האמין בכוחות שבנו ודאג להוציאם מהכוח אל הפועל.  "שמע קולנו" אפשר  לי ולעוד חברות שכמותי להצליח בכל.

תגיות:


תגובות (2)

 

  1. מאת רותי:

    התרגשתי לקרוא. חזקי ואמצי!

    • מאת שריתוש:

      חוי את כל כך מרגשת!!!!
      מחזיקה לך אצבעות המשיכי להתמודד כמו שאת יודעת…

השאר תגובה

תוכן תגובה