מה מעדיפים הילדים, שיעור או הפסקה? | שמע קולנו

מה מעדיפים הילדים, שיעור או הפסקה?

נכתב בתאריך: 13/09/10 שייך לקטגוריה: בלוג

מאת שירה שרשבסקי, קלינאית תקשורת במרכז "שמע קולנו" בירושלים

כקלינאית תקשורת העובדת עם ילדים לקויי שמיעה במרכז "שמע קולנו" בירושלים, חשוב לי לשתף אתכם בסיפור שקרה לי בשנה שעברה עם אחד הילדים המקסימים שלנו.

אתם, אנשי חינוך וצוותי הוראה במוסדות בהם משולבים הילדים, וצוות מקצועי העובד עם ילדים לקויי שמיעה, יכולים להפיק תועלת מן הסיפור, כפי שלמדתי ממנו אני בעצמי.

ובכן, מעשה שהיה כך היה:

דני (שם בדוי, כמובן…), ילדון חמוד בכיתה ג', החל להרכיב מכשירי שמיעה בתחילת שנת הלימודים. עד אז הסתדר "פחות או יותר". קרא שפתיים, ובעיקר- הפריע… המורים מהשנים שעברו היו רגילים בזימון ההורים של דני ובנתינת עונשים, אבל מה באמת ניתן לעשות עם ילד שפשוט לא שומע טוב בזמן הלימודים??

ב"ה, תהליך התאמת מכשירי השמיעה הסתיים ודני הרכיב שני מכשירי שמיעה חדשים שחיברו אותו למתרחש. במקביל, התחיל דני לבקר אצלי, כקלינאית תקשורת, כדי לחזק את היכולת לזהות צלילים באופן מדויק ולהסתמך על השמיעה כמה שיותר.

דני שיתף פעולה, והיה פשוט מקסים. ההתקדמות שלו היתה מהירה, כפי שצפיתי. לאחר כמה שיעורים, התחלתי להתעניין בנעשה בבית הספר. ביקשתי מדני שייספר לי קצת על מה שקורה, והוא תאר לי את הקושי שלו במהלך השיעורים. לא נבהלתי, תיאורו התאים לגיל ולאופיו השובב. דבר אחר הטריד אותי. כששאלתי את דני: "מתי טוב לך יותר, בשיעור או בהפסקה?", הוא ענה לי מייד: "בשיעור, כי אז אני מבין מה קורה. בהפסקה אני נשאר בכיתה לבד".

תשובה כזו צריכה לעורר מחשבה אצל כולנו- הצוות המטפל בילד, המורים וההורים. לפעמים, אנו כל כך עסוקים  בהתאמת המכשירים, בתרגול ובאמוני השמיעה, שאנו כמעט ושוכחים את הילד עצמו.

סדר יום של ילד כולל לימודים מצד אחד, והפסקות מצד שני. שיעורים מצד זה, ומשחקים עם חברים מן הצד האחר. החשיבות של כל החלקים הללו גדולה, ולא נכון להפחית מערכה של הפסקה ואינטגרציה בין החברים. ילד צריך לשמוע את הנלמד בשיעור, אך חייב גם להיות מסוגל לשמוע את חבריו.

נכון, גם ילדים שומעים סובלים פעמים רבות מבעיות חברתיות בשעת ההפסקה. אבל כשמדובר בילד לקוי שמיעה, הבעיה מחריפה. לקות השמיעה מקשה עליו עוד יותר.

לסיפור של דני סוף טוב.

שוחחנו על הענין, וחשבנו יחד מה גורם לקושי שלו בהפסקות. דני הצליח להסביר היטב את החששות שלו: מה יקרה אם אפול ואקבל מכה באוזן? מה יהיה אם יפגע בי כדור?

השאלות הללו ברורות ומתבקשות מאליהן לילד במצבו של דני. הוא היה זקוק, בסך הכל, להסבר מרגיע, שגם אם כדור יפגע בו- זה לא נורא. הוא יכול ליפול- והכל יהיה בסדר.

לא התעלמתי ממקרים קשים שקרו לחלק מחבריו ב"שמע קולנו". לפעמים, נפילות ומכות כאלו נגרמות בנזק למכשיר או לאוזן. לפעמים הן יוצרות סיבוך. אך אלו מקרים שאינם שכיחים, ולא אמורים לגרום לדני להיכלא בכיתה.

דני ואני ביחד הכנו טבלה בה דני יסמן באילו הפסקות יצא החוצה לחצר ומה עשה בהן. דני הבטיח שיצא לפחות בהפסקה אחת במשך השבוע.

תאמינו או לא, כשדני הגיע אליי לאחר שבוע, הטבלה שלו היתה מליאה. הוא יצא בכל ההפסקות!

השמחה והגאוה של דני בהתקדמות שלו הוכיחה לי כי עליונ על המסלול הנכון. הרחבנו את הטבלה, ודני התבקש להוסיף בשבוע הבא את המשפטים שהוא אורמ לחברים, ואת תגובותיהם אליו.

היום, דני מעדיף את ההפסקה ונהנה בה יותר מהשיעורים, כמו כל ילד נורמלי…

ומה אני למדתי מהסיפור של דני?

כמטפלת וכאמא, חשוב לשים לב לא רק לבעיה המרכזית של הילד, אלא גם לבעיות המשניות. למרות שהבעיה המרכזית נפתרת, יכולות עדיין לצוץ בעיות קטנות שמציקות לילד ומונעות ממנו להתקדם. לא קשה לפתור אותן, צריך פשוט לשים לב ולהיות איכפתיים.

עם רצון טוב ותשומת לב מקיפה למצבו של הילד- נצליח, בעז"ה, לקדם את הילדים ולתת להם כוחות להשתמש ביכולות ובכישורים שלהם בחברה השומעת.

תגיות:


השאר תגובה

תוכן תגובה